אחרי שילדתי את יהונתן, חשבתי לעצמי שאני לעולם לעולם לא אעשה את זה שוב. השמנתי, כמו שלעולם לא דמיינתי שאשמין, תפרו אותי כמו שלעולם לא דמיינתי שאפשר, כאב לי לשבת במשך חודשיים. לא, לא כדאי לכן לשמוע מתי חזרתי למיטה עם בעלי.
שיהונתן נולד, הוא היה ילד יפה. לא דומה לא לי ולא לבעלי ובעצם לא לאף אחד. הלידה עצמה הייתה לידה "ספונטנית" – כלומר, התפתחה מעצמה ללא זירוזים. זה התחיל ב"פלופ" שהרגשתי בשירותים (מסתבר שזה היה הפקק הרירי), דימום שהתחיל והתקשויות קלות בבטן. כמובן שטסתי למיון (לידה ראשונה, לא בימי קורונה). ביליתי שם כמה שעות טובות ושוחררתי הביתה עם "מחיקה" 100 ופתיחה 1.5. קלולס שכמוני לא ידעתי אפילו מה זו "מחיקה".
אז מחיקה, למי שלא יודעת זהו התיאור להתקצרות צוואר הרחם שנמצא ממש בין הפתח לרחם, מודדים את ההתקצרות (המחיקה) שלו באחוזים וברגע שהוא מחוק לגמרי מתחילה הפתיחה. (הצירים היותר כואבים)
מה שזה אומר הוא שעברתי לילה של צירים כואבים ולא ממש סדירים בבית. מה שעזר לעבור את הצירים:
מקלחת חמה, ישיבת "קריעה", הליכה וכדור פיזיו שהיה צמוד לי לגב ובסיבוב עיסה אותו. מה שלא עזר, היה שכיבה. שרדתי עד שעה 13:00 למחרת ונסענו שוב למיון. בבדיקה של הפתיחה, פקעו לי את המים, יאללה חדר לידה, פתיחה 5. לא עבר הרבה זמן ומכוון והמוניטור לא היה אלחוטי ונאלצתי לעבור את הצירים בשכיבה, החלטתי לקחת אפידורל. הלידה הסתיימה בשמונה בערב וכך התחיל לו המסע של היותי אמא.
מהיום הראשון יהונתן שלי היה מיוחד. לא ישן, לא היה רגוע, רק צרח. כל דבר העיר אותו, הכל. ממש לא מה שסיפרו לי. העייפות והתסכול גברו עליי – נכנסתי לדיכאון. לכן שראיתי שני פסים על הסטיק, נבהלתי. מה הריון עכשיו מה?
בדיוק ירדתי במשקל, יהונתן (בן 5) התחיל סוף סוף לישון בלילה, רק חזרתי משתי מסעות שופינג עם מלתחה חדשה מחו"ל ואפילו יש לי פינה בטלוויזיה. מה הריון עכשיו מה?
מהר מאוד התחלתי לתכנן תכניות איך לשרוד את המסע בשנית. מה צריך לקנות, מה כבר יש, האם מניקה או לא, ואיך מכניסים לחיים אהבה חדשה. בזמני הפנוי אשתף אתכם בתובנות, רשימות, מחירים, בדיקות ועוד.
